האדמה היא של כולם
נכתב
ע"י ד"ר יוסי יונה
העתירה של הקשת הדמוקרטית המזרחית שנדונה
בבג"ץ, סייעה רבות להעלאת סוגיית הקרקעות החקלאיות לסדר היום הציבורי. עם
זאת, עדיין קיימת אי-בהירות בקרב הציבור אודות נושא זה. הקמפיין הציבורי שהלובי החקלאי
מנהל, בסיועו של משרד הפרסום "גיתם", תורם רבות לחוסר בהירות זו. נראה
שהאסטרטגיה של הקמפיין היא לפזר מסך עשן שמאחריו מבקש הלובי החקלאי להסתיר את
מטרתו המרכזית שהיא גריפת רווחים חסרי תקדים ממכירה של נכסי הציבור.
העילה לעתירה של הקשת
הייתה שהפשרת האדמות החקלאיות ומתן פיצוי נדל"ני לחקלאים (באחוזים ניכרים מערך הקרקע לאחר הפשרתה) עומד בניגוד
גמור לעקרונות היסוד של ניהול מקרקעי ישראל שקבעו כי קרקע חקלאית
נמסרת לצורך עיבוד חקלאי ולצורך זה בלבד, ועל כן אם שונה ייעודה היא חוזרת לחזקת
המדינה. על פי עקרונות המשפט הציבורי על המדינה להקצות קרקע זו, להשתמש בה, ולהעניק אותה לאחרים על פי מדדים
של שיוון והוגנות ובשים לב לצורכי הציבור. החריגה מהעיקרון, אם כן, פוגעת בעיקרון השוויון
על-ידי כך שהיא מאפשרת ספסרות בקרקע ציבורית שהנהנה העיקרי ממנה הוא סקטור זעיר
המונה כ- 3% מאוכלוסיית ישראל.
הדבר המקומם מכל הוא
שהלובי החקלאי אינו מסתפק בהטבה מפליגה זו והוא מנצל את חוסר המודעות של הציבור
כדי לקדם חקיקה בכנסת שנועדה
"לעגן את זכויות החקלאים בקרקע", שמשמעה העברה של האדמות
החקלאיות המוחכרות לחקלאים על-ידי המדינה לבעלותם המלאה. קבלתו של חוק זה נועדה מן
הסתם לאפשר לחקלאים לדרוש את מלוא הפיצוי הכספי מהפשרה עתידית של הקרקע. אם היום
זכאים חלק ניכר מן המחזיקים בקרקע החקלאית לפיצוי בגובה של 27% מערך הקרקע לאחר
הפשרתה, קבלת החוק תאפשר להם לגרוף
למעלה ממחצית מערכה בעת שישתנה יעודה.
הלובי החקלאי מציג
מספר נימוקים בעד החוק. הוא טוען שהיוזמה לעגן את זכויותיהם בקרקע שהם מחזיקים נועדה
להבטיח את זכותם הבסיסית לדיור כן את מקור הכנסתם מעיבוד האדמות. עלפי המצב המשפטי
הקיים, הוא טוען, יכולה המדינה לדרוש את פינויים המיידי מביתם וליטול מהם את מטה
לחמם. 
הגם שיש בסיס משפטי תיאורטי
לטענות אלו, יש מקום לציין שעד היום לא קרה ולו מקרה אחד שבו המדינה הפעילה את סמכותה
לעשות כך. יתרה מזאת, אם זה חששם של החקלאים הרי שכבר כיום מציע מינהל מקרקעי
ישראל הסדרים משפטיים המונעים מהמדינה לפעול באופן זה. אבל ראו זה פלא, לדברי דרור
קריספין ממינהל מקרקעי ישראל (ועדת
הכספים של הכנסת, 18 ליולי) הפניה של המינהל לכמאה מושבים כדי להסדיר את
החכירה לדורות (4X49) שנים, לצורכי עיבוד חקלאי בלבד
לא נענתה. ליתר דיוק, רק מושב אחד מתוך המאה שאליהם פנה המינהל, מושב בן עמי, נמצא
כיום בהליכים לשם מיסוד הסדר מסוג זה. מכאן יש להסיק שכוונתם של המושבים היא לא
להבטיח את "זכותם הבסיסית לדיור" ולא את רצונם לדבוק בחקלאות. פניהם
נשואות למקום אחר: עיגון זכויות נדל"ניות כך שיתאפשר להם למכור את מקרקעי
הציבור לכל המרבה במחיר.
עם זאת, יש להדגיש שהקשת מכבדת ומבינה את רצונם של
החקלאים לעגן את זכותם לבתיהם בחוק. הקשת גם סבורה שמי שאכן התפרנס לאורך
שנים מיגע כפיו מחקלאות צריך לקבל פיצוי אם צרכי הציבור קובעים כי עליו לפנות את
הקרקע שניתנה לו כאמצעי יצור. הקשת
סבורה שהפיצוי צריך להיות סכום כסף קבוע, אחיד, וסביר. אותו הסכום (ולא אותם
האחוזים) יינתנו כפיצוי לגליל ים ולמנרה, לרישפון ולאביבים. אולם הקשת מתנגדת
נחרצות להסדרים שתחת אצטלה של דאגה לדיור סביר וקיום ענף החקלאות בישראל מובילים
ל"מהפכה אגררית רגרסיבית" היוצרת תהום עמוקה בין אצולת נדל"ן
שתשלוט במרבית עתודות הקרקע בישראל ובין יתר אזרחי המדינה.
האדמה הזאת היא
של כ - ו - ל - ם וההכרעה מה יעשה
בה היא אחת ההכרעות המשמעותיות ביותר העומדות בפני החברה הישראלית. הקשת אינה
מתנגדת להפשרה עניינית של קרקעות חקלאיות כדי לענות על מחסור בקרקע לבניה אבל היא
תובעת שההחלטות מה יעשה במקרקעי ישראל תיעשה לאור עקרונות של צדק ושוויון הלוקחים
בחשבון את הצרכים והאינטרסים של כלל אזרחי ישראל: יהודים, ערבים, עולים, תושבי
עיירות פיתוח ושכונות – וגם, כמובן לחברי
קיבוצים ומושבים אך לא רק הם.
