מראיינים את עצמם לדעת

התפרסם ב"גלובס" ב- 29.7.98

מירי שילון חגגה השבוע את חתימת החוזה עם הערוץ הראשון. אורי פורת, סגר איתה הסכם לפיו תשודר התוכנית "שילון בראשון" בעונת השידורים החדשה של הערוץ הראשון. את התוכנית תפיק, איך לא, חברת ההפקה של דן שילון בעלות של 40 אלף דולר לתוכנית.

כמעט כל העיתונים היומיים דווחו על המעמד המרגש. וכך לאבא שילון תוכנית סלון ישראלית, לאמא שילון תוכנית אירוח בערוץ הראשון, והבת שילון נבחרה מבין כל ילדי ישראל לראיין את ראש הממשלה לערוץ הילדים. משפחת שילון המופלאה ממשיכה בסיועו של דוד יגאל לתקוע יתד רב דורי בערוצי התקשורת בישראל.

נדמה, כי אין דוגמא בעולם התקשורת המערבי לנפוטיזם תקשורתי כל כך מגונה. בארצות הברית יכול ילד שחור, באחת משכונות העוני של ניו יורק, לפתוח את מקלט הטלוויזיה מידי בוקר ולראות מנחה שחור, צהוב או לבן שגדל לא רחוק מהמקום בו הוא גר. ילד שכזה יצביע על עצמו או צבע עורו ויראה כי גם לו יש סיכוי להשתלב. ואילו כאן אצלנו אם לא נולדת ברמת אביב ג' או למשפחת שילון, דנקנר, לפיד או הנדלזץ אז - חבל על הזמן.

התקשורת הישראלית היא עדיין אחד ממוקדי הכוח האחרונים, שבה מתעכבים השינויים שעוברת החברה הישראלית. מה שעובר עלינו בפוליטיקה, חילופי דורות ואוליגרכיות, פוסח, לפי שעה, על התקשורת הישראלית. אין מוביליות חברתית בערוצי התקשורת שלנו. די לראות כיצד תוכניות טלוויזיה גדושות באותם פרצופים, שמסלול חייהם כל כך מוכר, מאותה שכונה לאותה תחנת רדיו צבאית ולאותו ערוץ שידור. אחר כך, הם מקבלים תוכנית אירוח ומזמינים אחד את רעהו לתוכניות שלהם. יאיר לפיד את גידי גוב, את רזי ברקאי את אברי גלעד שיזמין את קובי מידן שיזמין את טומי לפיד שיזמין את דנקנר שיזמין את האח של אשתו שיזמין את מירב מיכאלי שתזמין את גיל קופטש וכך הלאה וכך הלאה. מידי פעם, כדרך אגב, יביאו אל הפריים טיים את אמנון לוי או ניסים משעל וינופפו בהם, בקול גדול, כדי להראותך, שבכל זאת, "מי שרוצה מצליח".

הבעיה אינה רק חברותא ישראלית שמנצלת את שליטתה רבת השנים בתקשורת. הבעיה שנוצרה כאן היא של כלל החברה הישראלית. אם תפקידה של תקשורת הוא לאתר ולדווח לפני כולם על הלקוי והטעון שיפור בחברה הישראלית, אם תפקידה של תקשורת זה לדעת לפני כולם מה קורה ולהזהיר, הרי שבמקום משימות נכבדות אלה הופכת התקשורת הישראלית לבבואה של עיתונאיה העסוקים במעגל החברתי שלהם.

כך יוצא שהמעגל המשפחתי-תקשורתי הזה מדווח על מה שהוא רואה והוא רואה רק מתוך עיניו הצפוניות עם אותה תפיסת עולם. יוצא מזה, שעיתונאים לדורותיהם מופתעים כל ארבע שנים מחדש מתוצאות הבחירות ועומדים נדהמים לראות ארץ אחרת שצמחה להם פתאום מתחת לאפם התל אביבי.

מעיניו של מעגל חברתי זה נעלמות כל הבעיות החברתיות, כל הקרעים והשסעים הקורעים את החברה הישראלית לאלף פיסות ושבטים. נוצר כאן ניכור גדל והולך בין התקשורת הישראלית לצרכניה. יש מי שמנצל את הניכור לצרכיו הפוליטיים, וההוכחה לכך היא נתניהו ויחסו לתקשורת הישראלית, ויש מי שמנצל זאת לצרכיו האידיאולוגים-דתיים, וההוכחה היא ש"ס. ככל שהערוץ השני מבליט את העולם התל אביבי-אשכנזי בסדרות נוסח רמת אביב ג' או פלורנטין, ומה ששולט בו הם שעשועונים, נערות זוהר ולהקת מרואיינים העוברת מתוכנית לתוכנית ומראיינת את עצמה לדעת, כך ממלא המחזיר בתשובה, אמנון יצחק, יותר ויותר אולמות וכנסיו צפופים מתמיד.

אשר על כן, "שילון בראשון" הוא ניצחון זמני, וירטואלי, של מועדון חברים שהולך ומצטמצם. את הכוח האמיתי וערכה של התוכנית שלה ושל בעלה, נוכל לבחון רק כשיהיו פה עוד ערוצים לכל קשת הצבעים והשבטים של החברה הישראלית.

בבוקר ישיבת הממשלה בנושא הדיור הציבורי אירחה השדרנית דליה יאירי, שמעגל חבריה בסלון של יום שישי יושב יחד גם מול ערוץ שידור רדיופוני ממלכתי במשך כל השבוע בתוכנית הבוקר שלה - "עניין אחר", את השר יולי אדלשטיין ואת ח"כ מאיר שטרית. כל הניסיונות שעשו חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית בכדי לשכנע אותה כי ההצעה של ח"כ מאיר שטרית במתכונתה הנוכחית, כפי שהועלתה בממשלה, הנה אחיזת עיניים והטעיית ציבור שלם נתקלו בתגובה הבאה: "אנחנו מאוד מעונינים לשמוע מה יש לקשת לומר על העובדה ששר מזרחי נוסף, סילבן שלום, מצטרף היום לממשלה". חבל"ז.

משה קריף - דובר הקשת הדמוקרטית המזרחית