הקשת הדמוקרטית המזרחית

קרקעות וצדק חברתי:

עיגון זכויות החקלאים בקרקע לעומת עיגון זכויות דיירי הדיור הציבורי

נייר עמדה

נובמבר 2000

מבוא

הקשת הדמוקרטית המזרחית עתרה לבית המשפט העליון נגד החלטות שהתקבלו במועצת מקרקעי ישראל, המאפשרות לקבוצה קטנה לזכות בהטבות מרחיקות לכת בקרקע, השייכת לכלל האזרחים. העדפת קבוצה מצומצמת אחת, שכוללת כ3%- בלבד מהאוכלוסיה, בטיעונים של עשיית צדק היסטורי, פוגעת ברובם המכריע של אזרחי המדינה. שווי ההטבות שתקבל קבוצה זו מוערך בעשרות מיליארדי דולרים.

בעשור האחרון אפשרה המדינה לחקלאים - קיבוצים, מושבים וחברות חקלאיות - לעשות שימוש בקרקעות חקלאיות לצורך בניה, באמצעות החלטות זמניות, שנועדו לכאורה לענות על המחסור בקרקע לבניה, שנוצר בעקבות העלייה מברה"מ לשעבר. כיום מבקשים החקלאים לעגן תהליכים זמניים אלה באמצעות חוקים ותקנות, שיהפכו אותם, למעשה, לבעלי הקרקע. התהליך האמור יביא להגדלת הפערים הכלכליים והחברתיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות, יחליש את היישובים העירונים בפריפריה, יביא להחלשותם והתנוונותם של המרכזים העירוניים, ויהיה בעל משמעות אקולוגית ותכנונית הרסנית.

הקצאת רוב עתודות הקרקע של המדינה לידי קבוצה קטנה, שאין לה זכות חוקית או מוסרית בקרקע, ותוך הפיכת השטחים החקלאיים והפתוחים לפרויקטים עתירי נדל"ן, הינה חסרת תקדים. הטבה כלכלית עצומה זו אינה דומה להכרה בזכויות הדיירים, באמצעות חוק הדיור הציבורי או באמצעות המבצעים הממשלתיים שנעשו במגמת החוק. לעומת דיירי הדיור הציבורי, שחרב הפינוי תלויה מעל ראשיהם, כאן מדובר בקבוצה קטנה, המבקשת להעשיר את עצמה באמצעות משאבי קרקע, השייכים לציבור כולו.

חוק הדיור הציבורי נועד לצמצם, גם אם במידה מועטה, את הפערים הכלכליים המתקיימים בחברה, בכך שיעניק לבעלי הדירות, הממוקמים ברובם בעשירונים התחתונים של החברה הישראלית, זכויות מוגבלות לרכישת הדירות הצנועות בהן הם חיים שנים רבות. במקרים רבים, ערכם של דמי השכירות ששולמו עבור דירות אלה מגיע לערך הנכסים ואף עולה עליהם. בניגוד להטבות העצומות מהן נהנים ה"חקלאים", חוק הדיור הציבורי, כמו גם תוכניות הרכישה השונות, קובעים קריטריונים שונים המגבילים את אחוזי ההנחה ואת סכום ההנחה.

העברת הקרקע החקלאית לידי חוכריה, ששילמו שנים ארוכות רק דמי חכירה זניחים עבור שטחים נרחבים, תעמיק ותגדיל את אי-השוויון הקיים בלאו הכי בחברה הישראלית. היא תשכפל ותנציח את אי-הצדק ההיסטורי שנוצר בחלוקה הראשונה של הקרקעות; תמנע את התרחבותן של עיירות הפיתוח המוקפות, שלא לומר חנוקות, באדמות חקלאיות של קיבוצי ומושבי הסביבה; ותמנע פתרון עתידי של מצוקת הקרקע של היישובים הערבים.

בנייר עמדה זה נסקור את הרקע ההיסטורי של הקצאת הקרקעות במדינת ישראל, את פעילותה של הקשת הדמוקרטית המזרחית בעניין הדיור הציבורי, את מגמות ההפרטה והפעולות ל"עיגון זכויות החקלאים בקרקע" ואת עתירת הקשת לבית המשפט העליון בעניין זה. כמו כן, נתווה קווים לרפורמה קרקעית צודקת ושוויונית.

הקצאת קרקעות במדינת ישראל - רקע היסטורי

מאז הקמתה, שלטה מדינת ישראל במרבית הקרקעות הנמצאות בתחומה והקצתה אותן באופן לא-שוויוני לקבוצות האוכלוסייה השונות. קרקעות אלה, שחלק משמעותי מהן הופקע מידי תושבי הארץ הערבים, שימשו את המדינה כדי לחזק את הנוכחות היהודית בארץ, וזאת, על פי רוב, באמצעות העברתן לידי המגזר ההתיישבותי-חקלאי.

למחזיקים בקרקע, קרי תנועות ההתיישבות החקלאיות, ניתנו זכויות חכירה לשם עיבוד חקלאי בלבד. אופני הקצאת הקרקע שהתבססו בעיקר על עקרונות הקרן הקיימת לישראל עוד מלפני הקמת המדינה, קובעו בהחלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל. ההחלטה קבעה מפורשות, שבמידה והקרקע תשנה את ייעודה החקלאי, היא תוחזר באופן אוטומטי לבעלי הקרקע, קרי הציבור. החלטה זו אף קבעה כי לא ייגבו מהמשתמשים דמי חכירה ראשוניים, אלא דמי חכירה שנתיים סמליים.

חלוקת הקרקעות ההיסטורית בישראל הייתה לגורם מרכזי בריבוד החברתי. אופני ההקצאה היפלו לטובה את ההתיישבות העובדת הוותיקה, אוכלוסייה אשכנזית ברובה, על פני מושבי העולים, עיירות הפיתוח והיישובים הערבים. בתקופת קליטת העלייה הגדולה, בעשור הראשון למדינה, הוקמו מאות יישובים חדשים בפריפריה, ביניהם 27 עיירות פיתוח ועשרות מושבים שאוכלסו ברובם על-ידי מזרחים. בחינה מדוקדקת של חלוקת עתודת הקרקעות בין יישובים אלה לבין היישובים הוותיקים, שאוכלסו בעיקר על-ידי אשכנזים, מעלה כי חלוקה זו לא היתה שוויונית מלכתחילה וכי פערים אלה נשמרים עד היום.

לדוגמא, בגליל, 62.3% מהקרקע נמצא בשטח שיפוטן של מועצות מקומיות בעלות רוב אשכנזי, המאוכלסות על-ידי 6% מכלל אוכלוסיית האזור, לעומת זאת, רק 21.5% מהקרקע נמצא בשטח שיפוטן של מועצות מקומיות בעלות רוב מזרחי, שבהן מתגוררים 24% מאוכלוסיית האזור. שטחי השיפוט של המועצות המקומיות הערביות מקיפים רק 16.1% מהקרקע, בעוד שהאוכלוסייה הערבית, מונה 72% מכלל אוכלוסיית הגליל. חלוקה לא-שוויונית דומה מתקיימת בכל רחבי המדינה.

שנות התשעים - מגמות הפרטת הקרקע

בתחילת שנות התשעים, התקבלו במועצת מקרקעי ישראל מספר החלטות חפוזות שנועדו להפשיר, באופן מיידי, קרקע חקלאית לבנייה. העילה להחלטות אלה היתה, לכאורה, המחסור בקרקע לבנייה, שנוצר בעקבות הצורך בשיכון "העולים החדשים". החלטות אלה, שעיקרן שינוי ייעוד הקרקע, ותוצאתן - הפיכתה למקור לספקולציה נדל"נית, עומדות בניגוד גמור להחלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל, והן התקבלו מבלי שהתנהל סביבן דיון ציבורי כלשהו. פעמים רבות אף תוך מצבים ברורים של ניגודי אינטרסים חריפים.

מדו"ח מס' 44 של מבקר המדינה עולה, כי רזרבות הקרקע הקיימות הספיקו לבנייה הנחוצה, ומכאן שלמעשה לא היה צורך בשינוי ייעוד הקרקע בהיקף כה גדול. בנוסף, קבע הדו"ח כי חלק גדול ממקבלי ההחלטות בנושא זה היו בעלי עניין אישי, שזכו בגינן להטבות מרחיקות לכת.

חוק עיגון זכויות החקלאים בקרקע ופעילותו של הלובי החקלאי

בימים אלו מנסה הלובי החקלאי בכנסת להעביר חוקים שיעגנו את החלטות מועצת מקרקעי ישראל, ואף יכשירו בדיעבד תופעות כמו שינוי ייעוד ובנייה בלתי חוקיים בהיקף נרחב. לאחרונה העביר לובי זה בקריאה טרומית שלוש הצעות חוק: שתיים בנושא עיגון זכויות חקלאים בקרקע, ואחת המכשירה את הבניה הלא חוקית במושבים ובקיבוצים לצרכי עסקים, ובכך מעגנת בצורה חוקית את אלפי חריגות הבניה הקיימות בקיבוצים ובמושבים עליהן התריע מבקר המדינה בדו"ח מס' 50 ב'.

הצעת חוק עיגון זכויות חקלאים בקרקע מבקשת להעביר את מרבית עתודות הקרקע בישראל, כ4.2- מיליון דונם, לכ130- אלף חברי קיבוצים ומושבים. חברי הלובי החקלאי מסנגרים על החוק בטענה שעיגון הזכויות נועד אך ורק לצורכי חקלאות, וכי לאחר עשרות שנים של עבודת קרקע מפרכת, זכות זו נרכשת מאליה. לטענתם, ללא עיגון זכויות אלה באמצעות החוק, ניתן לנשלם ממקור פרנסתם בהתראה של חודש בלבד.

נציגי הלובי החקלאי דוחים על הסף את הטענה כי מרבית החקלאים מבקשים לספסר בקרקעות המדינה. לטענתם, בכוונתם להמשיך ולעבד אותן. נציגי הלובי החקלאי שוכחים לציין שכיום מרבית הנקראים "חקלאים" אינם עוסקים כלל בחקלאות. בשנת 1997 רק 31% מחברי הקיבוצים ו15%- מחברי המושבים עסקו בחקלאות (שנתון סטטיסטי 1998), מכאן שהטענה לפיה העיסוק בחקלאות היא הסיבה העיקרית לדרישה לעיגון הזכויות אינה מדויקת.

יתר על כן, הצעת החוק אף מבקשת לעגן באופן מפורש את זכותם של החקלאים לרכוש את הקרקע לאחר שינוי ייעודה בפחות ממחצית מערכה (ראו במיוחד את תוספת ב' להצעת החוק), או לחילופין, לקבל פיצוי ממינהל מקרקעי ישראל לאחר שינוי הייעוד. הפיצוי יינתן ללא קשר לדמי החכירה ששילמו החקלאים במשך השנים, או לנזק הכלכלי של אובדן הקרקע ומה שהושקע בה כאמצעי ייצור - הוא יהיה נגזרת של ערכה, לאחר שינוי הייעוד. גם כאשר המדינה מאפשרת לחוכרים לרכוש את הקרקע במחצית מערכה, וגם כאשר היא משלמת להם פיצויים, היא מעניקה להם מתנה בעלת שווי כספי רב, על חשבון כלל האזרחים.

עיקרי העתירה של הקשת הדמוקרטית המזרחית לבית המשפט העליון

בג"צ 244/00, הקשת הדמוקרטית המזרחית ואח' נגד שר התשתיות הלאומיות, מינהל מקרקעי ישראל, מועצת מקרקעי ישראל ואח'. את הקשת הדמוקרטית המזרחית מייצגים עוה"ד אביגדור פלדמן וסמדר בן נתן

בינואר 2000, עתרה הקשת הדמוקרטית המזרחית לבית המשפט העליון נגד ההחלטות שהתקבלו במועצת מקרקעי ישראל בעניין פיצוי החקלאים בעת שינוי הייעוד של קרקע חקלאית לקרקע לבנייה ("הפשרה"). באמצעות מנגנון הפיצוי בגין שינוי הייעוד שנקבע בהחלטות אלו, ניתנה האופציה לחקלאי לקבל לידיו חלק ניכר מן הקרקע שייעודה שונה לבנייה, וליזום את הבניה על הקרקע תוך הפקת רווח עצום מעליית ערכה.

לפסק הדין בעתירה זו יכולות להיות השלכות חברתיות החורגות מהחלטות אלה כשלעצמן, שכן החלטות אלה יצרו דינמיקה כלכלית, ההופכת את החקלאות לעיסוק בלתי כדאי לעומת האפשרות לגרוף הון עתק כתוצאה מהפשרת הקרקע. מדיניות זו מביאה להוצאת חלקים גדולים מעתודות הקרקע החקלאית מידי המדינה, ולהעברתה לידיים פרטיות. יש המעריכים את שווי ההטבה בסכומים המגיעים לעשרות מליארדי דולרים.

עקרון השוויון

החלטות אלו של מועצת מקרקעי ישראל מנוגדות לעיקרון השוויון, הקובע את זכותם השווה של כלל אזרחי המדינה ליהנות מנכסי המדינה. חלוקת משאב יקר ערך ומוגבל כקרקע המדינה למגזר אחד מותירה מחוץ למעגל הנהנים ציבור רחב הזקוק לפתרונות מגורים ודיור. חמור מכך, רוחב ידה של המדינה, המפצה באופן כזה מחזיקים בקרקע חקלאית, עומד בסתירה גמורה לידה הקפוצה כלפי מגזרים אחרים כגון: דיירי הדיור הציבורי, זכאי משכנתאות, האוכלוסיה הערבית ואוכלוסיות מצוקה נוספות.

אפליה והעמקת הפערים בחברה הישראלית

ניתן לומר בהכללה, כי מנגנון ההקצאה של הקרקע העדיף את ההתיישבות העובדת על-פני ההתיישבות שלא קשורה לתנועת העבודה, את הקיבוצים על פני המושבים, את המושבים הוותיקים על פני מושבי העולים ואת היהודים על פני הערבים: בשכונות ובעיירות הפיתוח (בעיקר בדיור הציבורי), הוקצתה הקרקע בתנאי שכירות קצרת מועד, שניתן להפסיקה לאלתר, ללא זכויות הורשה. במגזר החקלאי הערבי איבדו מחזיקים רבים, שלא הצליחו לעמוד בדרישות הפורמליות של דיני ההתיישנות, את יכולתם להמשיך ולהחזיק במקרקעין. קרקעות ציבוריות לא הוקצו כמעט לקבוצה זו (עד היום הוקצו למגזר הערבי רק כרבע אחוז מקרקעות המדינה). אלו מבין המחזיקים שלא פונו מן הקרקע, סווגו כמסיגי גבול חסרי זכויות (למשל בחלק מן הישובים הערבים ה"לא-מוכרים"). לעומת זאת, במושבים הוותיקים, בקיבוצים וביישובים הקהילתיים, הועברו מקרקעי הציבור לתושבים בהסדרים שבפועל, שהיו עדיפים מאלו שחלו על תושבי הדיור הציבורי והשכונות.

אף במישור הפנימי, בין מחזיקי הקרקע החקלאית לבין עצמם, יוצרות החלטות אלו אפליה בוטה. חברות לעיבוד חקלאי, דוגמת "מהדרין" או "יכין-חק"ל", המחזיקות בדונמים רבים של אדמה חקלאית באזורי ביקוש במרכז הארץ, נהנות אף הן מפיצוי מרחיק לכת במקרה של שינוי ייעוד הקרקע. מדובר בהעשרה גרידא של בעלי הון שרכשו בשנים האחרונות בתי אריזה וחברות לעיבוד חקלאי, המחזיקות באדמות חקלאיות, במחירים מגוחכים, מתוך ציפייה לשינוי ייעוד הקרקע. חברות אלו אף לא הסתפקו בשיעור הפיצוי שניתן להן בהחלטה, והן נאבקות על השוואת הפיצוי ביניהן לבין חוכרים בתנאי נחלה. בנוסף, מאחר וכיום הפיצוי בגין שינוי ייעוד נגזר מערכה של הקרקע בייעודה החדש, כקרקע לבנייה, הפיצוי שמקבלים מושבים וקיבוצים באזורי הביקוש במרכז הארץ, עולה עשרות מונים על הפיצוי ביישובי הפריפריה.

העברת מרבית עתודות הקרקע במדינה לתושבי הקיבוצים והמושבים תעמיק את הפערים החברתיים והכלכליים, ותחזק את מגמות הקיטוב בחברה. מדובר בהעברת משאב ראשון במעלה מידי המדינה אל מגזר קטן ומיוחס, באופן המונע מכלל תושבי המדינה ליהנות ממנו באופן שוויוני, העונה על צרכים חברתיים וכלכליים אמיתיים, ובדרך שתמנע מן המדינה את האפשרות העתידית לעשות שימוש מושכל במשאב זה לרווחתה ולפתרון בעיותיה של כלל האוכלוסייה. בנוסף, מדיניות זו מוציאה כליל מגדר הנהנים ממנה את הפלסטינים אזרחי ישראל, אשר לא נמסרו לרשותם קרקעות חקלאיות, ואשר סובלים ממחסור בקרקע וממצוקת דיור קשה במיוחד. הקצאה זו עלולה לקבע את מצוקת הקרקעות, ואת חוסר היכולת להתרחבות, של יישובים, המוקפים ב"שטחים חקלאיים", ביניהם גם עיירות פיתוח רבות.

קבלת החלטות בהליך לא נאות

סדרת ההחלטות המעניקות הטבות מרחיקות לכת, התקבלה בישיבות מועצת מקרקעי ישראל, גוף שבו רוב החברים קשורים למגזר החקלאי. לא התקיים בנושא דיון פתוח ודמוקרטי, והשלכות החלטות אלו על כלל אזרחי המדינה, מעולם לא נחשפו לציבור באופן המתחייב מהיות הקרקעות רכושם של כלל האזרחים. מן הראוי שהחלטות מסוג זה יתקבלו רק לאחר דיון ציבורי מקיף וממצה, תוך שמירה על האינטרסים של כלל האוכלוסיה, ובמיוחד של קבוצות חלשות מבחינה חברתית וכלכלית. דו"ח מבקר המדינה מס' 44 קבע, כי "בהעדר אותו מידע לא התקיים הליך נאות של קבלת החלטות בעניין קביעת מדיניות הקרקע של המינהל, שהיא אחד התפקידים החשובים ביותר שהמחוקק הטיל על המינהל".

הזכות לדיור

אין ספק כי מי שגר ועיבד קרקע חקלאית במשך שנים, ראוי שזכותו בבית מגוריו תובטח, והדבר כמובן אמור גם במחזיקי קרקע חקלאית. כל אזרח זכאי לתנאי חיים הוגנים ובכלל זאת הבטחת הזכות וההזדמנות ההוגנת לבית מגורים. אלא שמן הראוי שזכויות אלו יובטחו בהסדר הדומה במהותו לחוק הדיור הציבורי. אולם, בניגוד לחוק הדיור הציבורי, הזכויות המוענקות על ידי מינהל מקרקעי ישראל לחקלאים אינן מוגבלות לבית המגורים, אלא חלות על שטחים נרחבים שהיו בעבר שדות או מטעים, והיום ניתן להקים עליהם שכונות מגורים שלמות. חוק הדיור הציבורי מהווה דוגמה להחלטה המציבה קריטריונים רלוונטיים ותנאי זכאות לקבלת הטבות. החוק בוחן כתנאי לזכאות לרכישת הדירה את מספר שנות המגורים בדירה ואת היעדרם של נכסי מקרקעין אחרים ברשות הזכאי. המענק הניתן במסגרתו מותנה בהמשך מגורים בדירה. בכך מבטיח החוק כי אכן מדובר בפתרון מגורים ולא בעסקה נדל"נית גרידא.

מי באמת מרוויח מה"רפורמות"

כרישי נדל"ן:

בפועל, חלק גדול מהרווח הנובע מהפשרת קרקעות חקלאיות אינו מגיע לידי חקלאים, אלא לידי "מתווכים", עורכי דין ויזמים בעלי קשרים מתאימים. בתאריך 31.5.99 מנה עיתון "הארץ" כמה מהם.

עו"ד שרגא בירן (מייצג את אגודה שיתופית גרנות בבג"ץ המוזכר לעיל) - עסקת רמת רחל ( 1300 דירות), עסקת מושב גאליה שליד רחובות (2500 דירות), ועסקת גליל-ים (בה תוכננו 2500 דירות).

עו"ד אבי דרכסלר (לשעבר מנהל מינהל מקרקעי ישראל) - ייצג את קיבוץ בית אורן מול אליעזר פישמן.

דוד אפל ועו"ד דרור חוטר-ישי - רכשו את הקרקעות לבניית פרוייקט הנדל"ן הענק "גני אביב", ליד לוד.

אליעזר פישמן - חברות בשליטתו שותפות לקיבוצים גבעת השלושה וחורשים, בעסקה של 280 אלף מ"ר בנוי. הקיבוצים יוצגו בעסקה זו ע"י עו"ד שרגא בירן.

הבנקים והסדר חובות הקיבוצים

על-פי הסכם בין המדינה, הבנקים והקיבוצים, חלק מן הרווח משינוי הייעוד של הקרקע החקלאית שבחכירת הקיבוצים, ישמש להחזר חובות הקיבוצים לבנקים. עוד ב1992- המליץ בנק ישראל להמיר חלק מחובות הקיבוצים כנגד קרקע, וזאת מתוך דאגה לבנקים, שאחרת היו נאלצים למחוק חלק מן החובות האלה כחובות אבודים. לדוגמא: הקיבוצים שדות-ים, בית אורן, רמות השופט ומגידו מסרו למינהל מקרקעי ישראל 1,000 דונם קרקע חקלאית בעלת פוטנציאל נדל"ני, תמורת מחיקת חוב של 500 מיליון דולר. 55 קיבוצים נוספים ימסרו למינהל 25,000 דונם, ובתמורה יימחק להם חוב בסך מיליארד דולר ("הארץ" 10.2.2000).

חברות לעיבוד חקלאי

בידי חברות גדולות לעיבוד חקלאי ואריזת פרי למעלה מ40,000- דונם בחכירה ממינהל מקרקעי ישראל. הקרקע הוחכרה להן לשם נטיעת פרדסים ועיבודם. בעיקר הקרקע מחזיקות החברות מהדרין ויכין-חק"ל.

לפי הערכתו של דוד מילגרום, מנהל אגף התקציבים באוצר, שווי קרקעות אלה, במידה ויופשרו לבנייה, יהיה בממוצע 300,000 דולר לדונם. כלומר, מדובר על רכוש ששוויו כ12- מיליארד דולר. אם תקבלנה חברות אלו רק 13.5% משווי הנכסים, מדובר ב1,620- מיליון דולר. אם תקבלנה 27% - כפי שתובעת מהדרין בעתירתה לבג"ץ, הן יזכו ברכוש בשווי של כ3,240- מיליון דולר.

חברת "מהדרין" נמצאת בבעלות חברת "נכסים ובניין" מקבוצת "דיסקונט השקעות". חברת "יכין-חק"ל" נמצאת בבעלות איש העסקים סמי שמעון, שקנה את החברה ב1991- מן הסוכנות היהודית וחברת העובדים תמורת 4 מיליון דולר בלבד.

מושבים וקיבוצים:

קיבוצים ומושבים רבים, בעיקר במרכז הארץ, יגרפו הון עתק. לעתים רבות, מדובר במיליוני שקלים לכל חבר בקיבוץ או במושב. לדוגמא:

קיבוץ נצר סירני - יקבל 12 מיליון דולר עבור חלקו בפרדס במערב רחובות ("הארץ", 8.2.98).

מושב מגשימים - חתם על הסכם "קומבינציה" למכירת חלקו במתחם בן 220 דונם המיועד לבניית 1680 יחידות דיור. חברי המושב יקבלו כ145- דירות, בשווי של כ35- מליון דולר. סכום זה יתחלק בין כ80- חברי המושב, כלומר כ400,000- דולר לכל חבר ("הארץ", 1.7.97).

מושב אחיסמך - בשטח המושב השוכן ממערב ללוד, אושרה תוכנית לבניית כ4000- דירות בהיקף של כ740- דונם. המושב יזכה בזכויות הקרקע לבניית כ1000- דירות. המושב מכר את זכויותיו לחברות ציפחה ושובל. 80 חברי המושב יקבלו 9 מליון דולר ובנוסף יקבל כל חבר דירה ("הארץ", 20.12.97).

מושב כפר אברהם - עסקת "קומבינציה", חברי המושב יקבלו 375 דירות ("גלובס", 28.12.98).

מושב בית נחמיה - התקשר עם הקבלן אנגל בעסקת קומבינציה, לפיה יקבל 21% מן הדירות שייבנו על חלקו בשטח בן 560 דונם ("גלובס", 25.6.99).

קיבוץ כפר המכבי - עסקת קומבינציה עם חברת אשדר לבנייה על 140 דונם, המהווים חלק ממתחם של יותר מ500- דונם. חלקו של כפר המכבי מיועד לבניית 1,600 דירות. הקיבוץ יקבל 18% מתמורת המכירות המוערכת בכ240- מליון דולר ("גלובס", 11.12.98).

קיבוץ אושה - שלוש עסקות עם הקבלן אנגל, המקיפות בסך הכל שטח בן 2,150 דונם. תמורת חלקו יקבל הקיבוץ 20% מהדירות ("גלובס", 28.6.99, 27.10.98).

מושב מחסיה – בעסקה עם האחים רייס, מכר המושב מתחם לבניית 800 דירות לפי 13,000 דולר לדירה, בתמורה כוללת של 10.5 מליון דולר. בעיסקה תיווך עו"ד ניסים אבולוף ("גלובס", 18.3.97).

עיגון זכויות הדיירים בדיור הציבורי

מעמדם המשפטי של הקיבוצים והמושבים איננו שונה באופן מהותי ממעמדם המשפטי של דיירי הדיור הציבורי, "פולשים", ערבים בכפרים "לא-מוכרים" וכדומה. זכויות המגורים של כל אלה הם עמומות, מה שמדגיש את הצורך בפתרון אוניברסלי לשאלות אלה, שיקיף את כלל האזרחים. חוק הדיור הציבורי שייזמה הקשת הדמוקרטית המזרחית יכול היה להוות מודל לפתרון כזה. אך, למעשה, חוק הדיור הציבורי מעולם לא הופעל.

בישראל גרים היום כחצי מיליון איש בדיור ציבורי, שהם כמאה ועשרים אלף משפחות, חלק ניכר מהם עולי שנות החמישים והשבעים, ששוכנו על ידי המדינה בדירות ציבוריות, לרוב ב"יישובי ספר". חוק הדיור הציבורי היווה הזדמנות נדירה לבצע את אחד התיקונים החברתיים החשובים בתולדות מדינת ישראל. חוק הדיור הציבורי אינו מעניק לדיירים את הדירות העלובות של הדיור הציבורי ללא תמורה. אחוזי ההנחה, כפי שנקבעו בחוק, לוקחים בחשבון את שכר הדירה ששולם במשך השנים ויכול היה להיות מוקצה לטובת החזרי משכנתא.

חוק הדיור הציבורי הוא דוגמה מאלפת לדרך בה פוליטיקאים שונים מנסים לזכות ברווח פוליטי, מבלי שהבטחותיהם והתחייבויותיהם יעמדו למבחן. חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התקבל באוקטובר 1998 לאחר עבודה משותפת של מספר ארגונים חברתיים, שאותה הובילו הקשת הדמוקרטית המזרחית וחברי כנסת בעלי מודעות חברתית. היוזמה לחקיקת החוק הייתה תגובה לכוונת הממשלה להפריט את החברות המשכנות. שלושה חודשים לאחר חקיקת החוק, מיהרה ממשלת נתניהו להקפיא את יישומו באמצעות חוק ההסדרים, והנהיגה תחתיו מבצע הידוע בכינויו "מבצע שטרית" או "הבית שלי". חוק הדיור הציבורי "כיכב" בתעמולת הבחירות של מספר מפלגות בבחירות האחרונות. מועמד "ישראל אחת" לראשות הממשלה, אהוד ברק, הגדיל לעשות, כאשר הבטיח, באופן שאינו משתמע לשני פנים, ליישם את החוק מיד לאחר היבחרו.

נראה כי ברק שכח הבטחה זו. הממשלה הנוכחית ביטלה את "מבצע שטרית", והציעה חוק דיור ציבורי חדש. לפי החוק החדש, כ90%- מהדיירים לא יוכלו לממש את זכותם ולרכוש את דירותיהם. חוק הדיור הציבורי המקורי מוקפא עד היום. חוק הדיור הציבורי החדש, תקוע בוועדת הכלכלה של הכנסת. במקביל מפעילה הממשלה מבצע לקניית דירות בשם "קנה ביתך", המבוסס על הצעת החוק החדשה, אך עם תנאי רכישה גרועים יותר. עד סוף שנת 2000 נמכרו כ7,000- דירות בשני המבצעים גם יחד, מתוך 120,000 דירות בסך הכל. עובדה מצביעה על תנאי הקניה הבלתי אפשריים שמציב החוק לדיירים. כאמור, מרבית הדיירים בדיור הציבורי לא יוכלו לממש את זכותם לרכוש את דירותיהם. לאחרונה החלו החברות המשכנת להעלות בצורה שרירותית את מחירי שכר הדירה במאות אחוזים. בו בעת מאיים שר השיכון בנימין בן אליעזר כי בכוונתו להפסיק את מבצע רכישת הדירות מאחר והאוצר אינו מעביר לו כספים למימון דיור לזכאים. תהליך הפרטת החברות המשכנות נמשך (הצעת תקציב לשנת 2001 של משרד הבינוי והשיכון, פרק ב', סעיף 3), חברת אפרידר כבר נמצאת במכרז ("הארץ" 3.11.00).

הקשת הדמוקרטית המזרחית - הנאבקת נגד כוונותיהם של החקלאים לעגן בחוק את "זכותם" לסחור בקרקעות המדינה לצורכי בניה פרטית, הקמת מבני תעשייה, מחסנים ומרכזי קניות – מכירה בזכויותיהם של תושבי היישובים החקלאיים בבתיהם וקוראת להחיל את הקריטריונים של חוק הדיור הציבורי גם על קבוצה זאת.

סיכום - קווים לרפורמה קרקעית צודקת

הקשת הדמוקרטית המזרחית מאמינה, כי הסדר הגון ושוויוני בדבר חלוקת קרקעות המדינה יכול להיות גורם לסולידריות חברתית, בעוד שהסדר עבור הקיבוצים והמושבים בלבד טומן בחובו חומר נפץ חברתי. הסדר ראוי חייב להיות הסדר אוניברסלי, תוך שימת דגש על הזכות לשוויון, זכותו של אדם על הבית בו הוא/היא מתגורר/ת במשך שנים, והזכות לקורת גג מינימלית. הסדר כזה יהיה תוצר של הידברות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית.

הקשת הדמוקרטית המזרחית מכבדת ומבינה את רצונם של החקלאים לעגן את זכותם לבתיהם בחוק. הקשת גם סבורה שמי שאכן התפרנס לאורך שנים מיגיע כפיו מחקלאות צריך לקבל פיצוי, אם צרכי הציבור קובעים כי עליו לפנות את הקרקע שניתנה לו כאמצעי ייצור. הקשת סבורה שהפיצוי צריך להיות סכום כסף קבוע, אחיד וסביר. אותו סכום קבוע יינתן כפיצוי לתושבי גליל-ים ולתושבי מנרה, לרישפון ולאביבים. הקשת מתנגדת נחרצות להסדרים שתחת אצטלה של דאגה לדיור סביר וקיום ענף החקלאות בישראל מובילים ל"מהפכה אגררית רגרסיבית" היוצרת תהום עמוקה בין אצולת נדל"ן שתשלוט במרבית עתודות הקרקע בישראל לבין שאר אזרחי המדינה.

האדמה הזאת היא של כ - ו - ל - ם וההכרעה מה יעשה בה היא אחת ההכרעות המשמעותיות ביותר העומדות בפני החברה הישראלית. הקשת אינה מתנגדת להפשרה עניינית של קרקעות חקלאיות כדי לענות על מחסור בקרקע לבניה, אבל היא תובעת שהחלטות מהותיות לגבי עתיד הקרקעות במדינה תעשנה לאור עקרונות של צדק ושוויון הלוקחים בחשבון את הצרכים והאינטרסים של כלל אזרחי ישראל: יהודים, ערבים, עולים, תושבי עיירות פיתוח ושכונות – וגם, כמובן, חברי קיבוצים ומושבים.

הקשת הדמוקרטית המזרחית דורשת:

ביטול החלטות מועצת מקרקעי ישראל המאפשרות לקבוצת מיוחסים להפוך לאדוני הקרקע

ופתיחת דיון ציבורי מעמיק ומסודר, בשיתוף כל אזרחי מדינת ישראל, בסוגיית הקרקעות.

אנו סבורים כי הדרך לחברה צודקת יותר טמונה, בין היתר, בחלוקה שוויונית של אחד המשאבים הציבוריים החשובים ביותר - הקרקע.

חלק מהנתונים המוצגים בנייר עמדה זה מבוססים על מאמרים של פרופ' אורן יפתחאל וד"ר אלכסנדר (סנדי) קדר, ועל הניתוח הכלכלי שהגיש ד"ר אליהו בורוכוב לועדת מילגרום.