Make your own free website on Tripod.com

שוד הקרקעות!

 

תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עתרה לבג"ץ נגד החלטות שהתקבלו במועצת מקרקעי ישראל, המאפשרות לקבוצה קטנה, לזכות בהטבות מרחיקות לכת על קרקע, השייכת לכלל האזרחים. אותה קבוצה מצומצמת של מיוחסים,  מתעשרת באופן חסר תקדים, על ידי העברת בעלות של קרקע ציבורית לרשותה, במחירי "סוף עונה". כל זאת מתרחש בימים בהם כמיליון אזרחים במדינת ישראל חיים מתחת לקו העוני, ו"חוק הדיור הציבורי" עובר פגיעות קשות שמרוקנות אותו מתוכן.

 


בעשור האחרון איפשרה המדינה לחקלאים קיבוצים, מושבים וחברות חקלאיות לעשות שימוש בקרקעות חקלאיות לצורך בניה, באמצעות החלטות זמניות, שנועדו לכאורה לענות על המחסור בקרקע לבניה, שנוצר בעקבות העלייה מברה"מ לשעבר.

כיום, מבקשים החקלאים לעגן תהליכים זמניים אלה באמצעות חקיקה, או תקנות שיאפשרו להם זכויות, כאילו היו הם בעלי הקרקע. משמעות  תביעה זו הינה,  העברת הבעלות על הקרקע מידי המדינה, קרי הציבור כולו, לידיו של מיעוט מיוחס, המונה כשלושה אחוזים מכלל האוכלוסייה! תביעה זו תעשיר ציבור קטן ומיוחס זה באופן חסר תקדים, בסכום המוערך בכשישים עד שמונים מיליארד דולר. תהליך שיביא להגדלת הפערים הכלכליים והחברתיים בין קבוצות אוכלוסייה שונות, יחליש את היישובים העירונים בפריפריה, יביא להחלשותם והתנוונותם של המרכזים העירוניים, ויהיה בעל משמעות אקולוגית ותיכנונית הרסנית.

 

רקע היסטורי

מאז הקמתה, שלטה מדינת ישראל במרבית הקרקעות הנמצאות בתחומה והקצתה אותן באופן לא-שוויוני בין קבוצות האוכלוסייה השונות. קרקעות אלה, שבחלקן הגדול הופקעו מידי תושבי הארץ הערביים, שימשו את המדינה כדי ליצור נוכחות יהודית בארץ וזאת, על פי רוב, באמצעות העברתן לידי המגזר ההתיישבותי החקלאי. למחזיקים בקרקע, קרי תנועות ההתיישבות החקלאיות, ניתנו זכויות החזקה לשם עיבוד חקלאי בלבד. אופני הקצאת הקרקע גובו בהחלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל שקבעה מפורשות, שבמידה והקרקע תשנה את יעודה החקלאי, היא תוחזר באופן אוטומטי לבעלי הקרקע, קרי המדינה. החלטה זו אף קבעה כי המשתמשים לא ישלמו דמי חכירה ראשוניים, אלא דמי חכירה שנתיים סמליים.

חלוקת הקרקעות ההיסטורית בישראל הייתה לגורם מרכזי בריבוד החברתי בישראל. אופני ההקצאה היפלו לטובה את ההתיישבות העובדת הותיקה, אוכלוסייה אשכנזית ברובה, על פני מושבי העולים, עיירות הפיתוח והכפרים הערביים. בתקופת קליטת העלייה הגדולה, בעשור הראשון למדינה, הוקמו מאות יישובים חדשים בפריפריה, ביניהם 27 עיירות פיתוח ועשרות מושבים שאוכלסו ברובם על-ידי מזרחים. בחינה מדוקדקת של חלוקת עתודת הקרקעות בין יישובים אלה לבין היישובים הותיקים, שאוכלסו בעיקר על-ידי אשכנזים, מעלה כי חלוקה זו לא היתה שוויונית מלכתחילה וכי הפערים בין המועצות האזוריות השונות נשמרים עד היום.

לדוגמא, בגליל, מועצות אזוריות בעלות רוב אשכנזי, המאוכלסות על-ידי 6% מכלל אוכלוסיית האזור, שולטות על 62.3% מהקרקע. לעומת זאת, מועצות אזוריות בעלות רוב מזרחי, המונה 24% מהאוכלוסייה, שולטות על 21.5% מהקרקע בלבד. האוכלוסייה הערבית, המונה 72% מכלל אוכלוסיית הגליל, שולטת באמצעות המועצות האזוריות על 16.1% מהקרקע בלבד. חלוקה לא-שוויונית דומה מתקיימת גם באזורים האחרים של המדינה.

 

הפרטה

בתחילת שנות התשעים, התקבלו במועצת מקרקעי ישראל מספר החלטות חפוזות שנועדו להפשיר, באופן מיידי, קרקע חקלאית לבנייה. העילה להחלטות אלה היתה הצורך בשיכון העולים החדשים והמחסור, לכאורה, בקרקע לבניה. החלטות אלה, שעיקרן שינוי ייעוד הקרקע והפיכתה למקור לספקולציה נדל"נית, עומדות בניגוד גמור להחלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל והן התקבלו מבלי שהתנהל סביבן דיון ציבורי כלשהו.

מדו"ח מס' 44 של מבקר המדינה עולה, כי רזרבות הקרקע הקיימות הספיקו לבנייה הנחוצה, ומכאן שלא היה צורך בשינוי ייעוד הקרקע בהיקף כה גדול. בנוסף קבע הדו"ח כי חלק גדול ממקבלי ההחלטות בנושא זה היו בעלי עניין אישי, שזכו בגינן להטבות מרחיקות לכת.

בשנים האחרונות, מבקש הלובי החקלאי, המגובה על ידי ח"כים מכל הסיעות הפוליטיות, לעגן בחוק מהלכים אלה ולקבוע את זכויותיהם על הקרקע למאה תשעים ושש השנים הבאות. לפי הצעת "חוק עיגון זכויות החקלאים בקרקע", תישאר הזכות על הקרקע החקלאית על כנה גם במידה וישתנה יעודה של הקרקע. במלים אחרות, החקלאים יהיו לכל דבר ועניין בעלי הזכויות בקרקע ויוכלו לסחור בה כרצונם. כאמור, מדובר בהטבה כלכלית בסדר גודל של שישים עד שמונים מיליארד דולר!

במידה והצעת חוק זו תתקבל, יהופך ציבור מצומצם ומיוחס זה לאדון בלעדי על עיקר עתודות הקרקע במדינה. לאחרונה, עבר בקריאה טרומית בכנסת "החוק לעיגון זכויות החקלאים בקרקע". את החוק הניחו , חה"כ ישראל כץ (ליכוד) ושלום שמחון (ישראל אחת). משמעות החוק היא, שוד הקופה הציבורית לאור היום. מהלך זה מלווה, במקביל, במגעים חשאיים בין נציגי החקלאים והחברות החקלאיות, החוששים מהתקיימותו של דיון ציבורי פתוח בנושא, לבין גורמים שונים בממשל שנועדו לאפשר את עיגון זכויותיהם בקרקע גם ללא חקיקה מסודרת, אלא באמצעות החלטות של מועצת מקרקעי ישראל.

 

 

 

 

 

 

חוק הדיור הציבורי

במקביל למהלכים אלה, התקיים מאבק ציבורי רחב,  ליישומו של חוק הדיור הציבורי שנועד להבטיח את זכויותיהם של דיירי הדיור הציבורי בדירותיהם.

הקשת הדמוקרטית המזרחית הנאבקת נגד כוונותיהם של החקלאים לעגן בחוק את "זכותם" לסחור בקרקעות המדינה לצורכי בניה פרטית, הקמת מבני תעשייה, מחסנים ומרכזי קניות מכירה בזכותם של תושבי היישובים החקלאיים על בתיהם וקוראת להכיל את חוק הדיור הציבורי גם על קבוצה זאת.

בישראל גרים היום כחצי מליון איש בדיור ציבורי, שהם כמאה ועשרים אלף משפחות, רובם עולי שנות החמישים והשבעים, ששוכנו על ידי המדינה בדירות ציבוריות, לרוב ביישובי ספר. חוק הדיור הציבורי, היווה הזדמנות נדירה לבצע את אחד התיקונים החברתיים החשובים בתולדות מדינת ישראל. בשונה מהדעה הרווחת, הדירות העלובות של הדיור הציבורי אינן ניתנות לדיירים במתנה! אחוזי ההנחה כפי שנקבעו בחוק המקורי, לוקחים בחשבון את שכ"ד ששולם במשך השנים ויכול היה  להיות מופרש לטובת החזרי משכנתא. המדינה בחרה לממן בכסף שהופרש מנגנון מסואב ומשכורות של עובדים בחברות המשכנות.

כזכור, חוק הדיור הציבורי עבר בכנסת לפני למעלה משנה, בתמיכתם הנלהבת של מי שהיום מכהנים בממשלה. הממשלה הקודמת מיהרה להקפיא את החוק בחוק ההסדרים, והנהיגה תחתיו מבצע הידוע בכינויו "מבצע שיטרית". רה"מ אהוד ברק הבטיח טרם הבחירות באופן שאינו משתמע לשני פנים להפעיל מיד עם היבחרו את חוק הדיור הציבורי. הוא כנראה שכח. שרי הממשלה הנוכחית הציעו תיקונים שונים לחוק המקורי, שסירסו את אופיו, ומיהרו לבטל את "מבצע שיטרית". לפי החוק במתכונתו המקוצצת לא יוכלו כ 90% מהדיירים לממש את זכותם ולרכוש את דירותיהם. היום תקוע החוק המסורס בועדת הכלכלה של הכנסת. ח"כ פורז, יו"ר הועדה, מבטיח לבדוק סעיף סעיף.

 

כמה זה עולה לנו

קרקעות: העברת השליטה בקרקע החקלאית לידים פרטיות והפשרתה לבנייה מוערכת בין שישים עד שמונים מיליארד דולר.

להלן כמה מההסכמים שכבר מיושמים: קיבוץ גליל ים - בעסקה זו יבנו כ- 3,000 דירות על 1,150 דונם בשווי של 2 מיליארד דולר.  הכנסות הקיבוץ מוערכות ברבע מיליארד דולר. כל חבר קיבוץ יקבל כשני מיליון דולר. קיבוץ רמת רחל בעסקה זו יבנו 1,300 יחידות דיור. כל חבר קיבוץ יקבל למעלה ממיליון דולר.  קיבוץ נצר סירני על פי הסכם בין חברת "אפריקה ישראל" יבנו 850 יחידות דיור ו–10,000 מ"ר בניה למסחר. הקיבוץ יקבל כ–24 מליון דולר.

דיור ציבורי: העלות הכלכלית של יישום חוק הדיור הציבורי, אינה ברורה עד היום. ההערכות שנתנו על ידי הממשלה, נעות בין ארבע מיליארד, לארבעים מיליארד שקלים. פקידי האוצר מעריכים באופן מופרז את עלות החוק, שכן החישוב מבוסס על הכפלת מספר הדירות בערכן בשוק הפרטי. חישוב זה מטעה, ממשלת ישראל לא תשליך את חצי מיליון דיירי הדיור הציבורי לרחוב לשם מכירת דירותיהם. בנוסף לכך, קיים חשש סביר שפקידי האוצר העריכו את עלות הדירות מעבר לערכן הראלי גם במונחי השוק הפרטי. לבסוף, הטענה כי מכירת הדירות לדיירים תחסל את הדיור הציבורי בישראל גם היא מטעה. מכירת הדירות תאפשר למדינה להפנות את התמורה שהיא תקבל לטובת בניה ציבורית חדשה לשם שיכון העולים החדשים ונזקקים אחרים.

 

מי מפסיד ומי מרוויח

הקצאת מירב עתודות הקרקע של המדינה לידי קבוצה קטנה, חסרת זכות חוקית או מוסרית, ותוך הפיכת השטחים החקלאיים והפתוחים לפרויקטים עתירי נדל"ן, הינה הטבה כלכלית עצומה לקבוצת מיעוט, שתהפוך לאדוני הקרקע לדורות הבאים. הטבה זו אינה דומה או מזכירה את ההטבות הקיימות בחוק הדיור הציבורי, או בכל מהלך פוליטי-כלכלי אחר. מול דיירי הדיור הציבורי, שחרב הפינוי תלויה מעל לראשיהם, ניצבת אוכלוסייה המבקשת להעשיר את עצמה באמצעות משאבי קרקע, השייכים לציבור כולו. חוק הדיור הציבורי נועד לצמצם, במידה מועטה את הפערים הכלכליים המתקיימים בחברה, בכך שיעניק לבעלי הדירות, הממוקמים בעשירון התחתון של החברה הישראלית, זכויות מוגבלות לרכישת הדירות הצנועות בהן הם חיים שנים רבות ועבורן שילמו כסף רב. העברת קרקע חקלאית לידי החוכרים תעמיק ותגדיל את אי השוויון הקיים בלאו הכי בחברה הישראלית, תשכפל ותנציח את אי הצדק ההיסטורי שנוצר בחלוקה הראשונה של הקרקעות, תמנע את התרחבותן של עיירות הפיתוח המוקפות, שלא לומר חנוקות, באדמות חקלאיות של קיבוצי ומושבי הסביבה, ותמנע פתרון עתידי של מצוקת הקרקע של היישובים הערביים. 


 

 

הקשת הדמוקרטית המזרחית דורשת: לבטל את החלטות מועצת מקרקעי ישראל המאפשרות לקבוצת מיוחסים להפוך לאדוני הקרקע, ולפתוח בדיון ציבורי מעמיק ומסודר, בשיתוף כל אזרחי מדינת ישראל בסוגיה של חלוקת הקרקעות. אנו סבורים כי הדרך לחברה צודקת, טמונה בין היתר בחלוקה וניצול שוויוני לכל תושבי המדינה של אחד המשאבים הציבוריים החשובים ביותר, הקרקע.

 

*   נייר העמדה מבוסס באופן חלקי על מאמרים שפרסמו פרופ' אורן יפתחאל ודר' אלכסנדר (סנדי) קדר *