קול קורא להורים, תלמידים/ות, מחנכים/ות, הציבור הרחב

 

 

ממשלת ישראל מדברת גבוהה על חשיבות החינוך, אך עוצמת עין לנוכח ההרס המתמשך של מערכת החינוך הציבורית. במקרים רבים היא אף נותנת לכך יד.

 

בניגוד להבטחת הממשלה החדשה, להעמיד את החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי, מצוי החינוך כרגע הרחק ממרכז תשומת הלב הממשלתית.

 

אנו פונים לממשלת ישראל לשמור על אופיו הממלכתי של החינוך בישראל. חינוך הוא שירות חברתי מרכזי, החייב להישאר בבעלות המדינה, באחריותה ובמימונה, ולהבטיח לכל ילד החי במדינה את הזכות לחינוך ואת שוויון ההזדמנויות לקבלת חינוך איכותי.

 

שוויון הזדמנויות בחינוך צריך למצוא את ביטויו הן בתשומות במוסדות חינוך (כגון: איכות סגל המורים) והן במשתנים של תפוקות (כגון: רכישת מיומנויות של קריאה והבנת הנקרא בכל מוסדות החינוך במהלך כתה א').

 

מדיניות החינוך שמנהלת הממשלה בפועל מלמדת על התנערות עקבית מאחריותה לחינוך, על הפרטת מערכת החינוך ועל הטלת חלק מנטל המימון על ההורים, או גיוס מממנים פרטיים.

כך למשל:

 

   תקציב החינוך מוקפא ברציפות מזה חמש שנים, בעוד שמספר התלמידים גדל בהתמדה.  

      משמעות הדבר היא – פחות כסף לתלמיד/ה.

 

   במקביל ניתן הכשר "לחינוך האפור", הממומן מתשלומי הורים ומאפשר לאוכלוסיות מבוססות להעניק לילדיהם שירותי חינוך איכותיים, בעוד שילדים להורים דלי אמצעים נאלצים להסתפק בחינוך המדולדל מהשקעה ציבורית.

 

   "האוטונומיה הבית-ספרית", מתמצית בדרישה ממנהלים לגייס "ספונסרים" שיתרמו לבתי הספר. אנשי עסקים התורמים למוסדות חינוך עושים זאת משיקולים של כדאיות כלכלית, מתנים את התרומה בחשיפת התלמידים למוצריהם או שירותיהם ומעדיפים להשקיע בבתי-ספר שאוכלוסייתם מבוססת ובעלת כוח רכישה. בתי-ספר המאכלסים תלמידים מעוטי אמצעים מתקשים לגייס תרומות ונאלצים להסתפק בתקציב החינוך המקוצץ.

 

    הממשלה מעניקה הכשר לפתיחת אזורי הרישום ומאפשרת להורים לבחור את בית-הספר שבו ילמדו ילדיהם. מהלך זה נשמע הגיוני ונאור, אולם תוצאותיו החינוכיות והחברתיות חמורות מאוד, ומעמיקות פערים. למעשה, מחיל מהלך זה על בתי-הספר מדיניות של שוק חופשי, בהנחה שהתחרות כשלעצמה תביא לשיפור רמתם של בתי-הספר ללא כל השקעה ממשלתית. בתי הספר נדרשים להתחרות ביניהם על רישום התלמידים במוסדותיהם, והתחרות היא כמובן, על התלמידים החזקים מבחינה לימודית וחברתית. מהלך זה מנוגד למדיניותה הרשמית של הממשלה, הקובעת שאין לראות בבחירה אמצעי תחרות האמור להפעיל את כוחות השוק על-מנת לשפר מוסדות חינוך. נהפוך הוא: מדיניות הממשלה קובעת שעל תהליכי ההתחדשות והשיפור להתחיל לפני הפעלת הבחירה, וכי יהוו תנאי מוקדם להפעלתה. כתוצאה ממדיניות הבחירה גבר הקיטוב בין בתי-ספר; בתי-ספר רבים בשכונות ובעיירות פיתוח התרוקנו מתלמידים חזקים וחלקם אף נסגרו, או עומדים בפני סגירה.

 

    הממשלה מפריטה אגפים של המשרד עצמו, למשל: האגף לתוכניות לימודים. הפקת חומרי למידה תעבור לידי מו"לים מסחריים, המונעים ע"י שיקולי רווח כלכלי. איכות חומרי הלמידה תפגע מאוד כתוצאה מכך. לאחרונה, הושקעו ע"י האגף חמש שנים לצורך הפקת ספר לימוד חדשני באזרחות. אף מו"ל מסחרי לא ישקיע השקעה כזאת בפיתוח חומרי למידה.

 

 

    הממשלה מעניקה הכשר להעסקת מורים בחוזים אישיים. מה שהיה בגדר תופעה שולית, שנועדה לתת תמריץ למורים ללמד בבתי ספר בשכונות ובעיירות פיתוח, הופכת לתופעה רחבת היקף המשרתת בעיקר בתי ספר ייחודיים שאוכלוסיית תלמידיהם מבוססת. מהלך זה פוגע במעמד המורה ובמעמדם של ארגוני המורים, ומעמיק פערים בין בתיה"ס.    

 

 

הפערים החברתיים בישראל (פערי ההכנסות) הם קיצוניים יותר מאשר בארצות מערביות אחרות. חלק ניכר מהפער נובע מאי-שוויון בהזדמנויות חינוכיות. ממשלת ישראל מופקדת על הבטחת הזדמנות שווה לחינוך איכותי לכל ילד ואינה רשאית להתכחש לאחריותה זו.

 

הפערים הקיימים כיום בתחום החינוך מחייבים הערכות כוללת לטווחי זמן ארוכים ומחויבות להשקעה מסיבית של משאבים. הטיפול בכך יכול להיעשות אך ורק ע"י הממשלה ולא ע"י "כוחות השוק", או יזמים פרטיים.