מחר 35% יהיו יותר מדי
פורסם ב"גלובס" ב-
11.8.98
בחודשים האחרונים אנו נתונים
למתקפה תקשורתית, שנוגעת לרפורמה במס, שעיקרה הפחתה בשיעורי מס הכנסה. על פניו,
ברור שמי שאינו משלם מס היום לא ייהנה מכך כלל, ומי שמשלם מס בדרגות הגבוהות ייהנה
מכך מאוד. ניקח לדוגמה את יונתן קולבר ששכרו ללא בונוסים נקבע ל350,000- שקל לחודש
בלבד. נאמר ששיעור המס השולי ירד מ-
50% ל- 40%. תוספת השכר לאדם זה תהיה כ 40,000- שקל לחודש. רק התוספת לשכרו של
עובד זה שווה לשכרם החודשי של 14 עובדים בשכר מינימום. זוהי כמובן רק דוגמה אחת של
אחד שייהנה מאוד מהורדת המס השולי. כיון שעדיין יש סנטימנט ציבורי מסוים נגד מקבלי
שכר אלו והדומים להם מטפטפים בעיתונות ידיעות ושברי ידיעות על כך שביטול הפטורים,
שהם חלק מן הרפורמה האמורה, על רווחי הון יגרום לכך שאלו אשר ישלמו את עלותה יהיו
אלו שכביכול נהנים ממנה. כעובדה מורידים את שעורי מס ההכנסה שהוא המס הפרוגרסיבי
ביותר שקיים במערכת המס והנהנים העקריים, כרגיל, הם בעלי השכר הגבוה, כך קרה
בארה"ב וכך יקרה בישראל. בדו"ח של מרכז אדוה נמצא שהעשירון העליון יהיה
הנהנה העקרי מהורדת שיעורי המס, כאשר רוב הסכום 78% כ- 4 מיליארד שקל יישאר בידיו
("הרפורמה" במס - שלמה סבירסקי וירון יחזקאל, מרכז אדוה, יולי 1998).
רציתי להעלות שני נושאים שאינם
קשורים בהכרח למוטבים של רפורמה במס אלא בעקרונות המנחים רפורמה מסוג זה. האחד, דן
ברעיון המרכזי שעומד מאחורי הורדת שיעורי המס. השני, מנסה לבדוק את השפעתה לאורך
זמן של רפורמה כזאת.
הרעיון המרכזי שעומד מאחורי
הורדת שיעורי המס הוא שהאדם, העובד במקרה זה, מופעל על ידי תמריצים חומריים שהוא
מקבל. לפיכך, המנהל ששכרו עולה מ- 50000 שקל ל- 100000 שקל יעבוד יותר, ועקב
כישוריו הנעלים ייצור ערך הגבוה בהרבה בשכרו החדש לעומת שכרו הקודם. כאן שוכחים את
החלק השני של המשוואה שבו יתכן ששכר גבוה מדי ייצור תמריץ לצרוך יותר פנאי שהוא
התחליף של יותר עבודה. אבל למה להתעסק בקטנות. כיון שהמדינה אינה עוסקת במישרין
בקביעת שכר, הדרך שלה ליצור את התמריץ הוא באמצעות שיעורי המס שהעובד משלם. עקב כך,
הפעילות הכלכלית תעלה וכל העובדים במשק
מקבלי השכר הגבוה והנמוך ייהנו מהצמיחה הכלכלית שתווצר. על פי התפיסה
הבסיסית, הורדת שיעורי המס צריכה לשלם את עלותה באמצעות הצמיחה הנובעת ממנה, כך
שאין צורך למצוא תחליפים לאובדן ההכנסות. לא כך הדבר, חושבים כאן הן מאמינים והן
לא מאמינים בתאוריה הבסיסית. העובדה שמחפשים תחליפים למס מעוררת את החשד שיש פה
נסיון להטבה לקבוצות אוכלוסיה מסוימות על חשבון כלל האוכלוסיה. כאשר שמים לב רק
לשיעורי מס הכנסה, שוכחים שמקבלי השכר הגבוה אינם משלמים שיעורי מס בהתאם לשכרם,
למשל לביטוח הבריאות. התשלום לביטוח הבריאות הנו באחוז קבוע (מה שהופך את המס ללא
פרוגרסיבי), כאשר התקרה נקבעה לפי ארבעה מהשכר הממוצע במשק. כך שמעל תקרה זאת
התשלום הוא קבוע, מי שמקבל כ- 20000 שקל ומי שמשתכר 400000 שקל משלמים את אותו
סכום למס הבריאות. כמובן שעצם הסרת התקרה תהיה מעשה בכיוון של פתרון בעיותיה של
מערכת הבריאות.
מעבר לכך, הטענה שהפחתת שיעורי
המס על עבודה מגדילה את הפעילות של אותם מקבלי שכר, מניחה שלהפחתה זו השפעה שנמשכת
לאורך זמן. הנחה זו היא בעייתית, אם לא למעלה מכך. רונלד ריגן שעמד בראש גילדת
השחקנים בשנות החמישים נקרא להעיד בפני הקונגרס על דעתו לגבי שיעורי המס שיגרמו
להגברת הפעילות בהוליווד. באותו זמן, השיעור הגבוה ביותר של מס היה 91%. ריגן אמר
ששיעור מס של 50% יהיה מספיק טוב כדי לגרום לתוספת פעילות ויעילות. רצה הגורל
ואותו אדם נבחר לנשיאות בשעה ששיעור המס השולי בארה"ב היה 50%. מה עשה אותו
נשיא-שחקן? האם קיבל שיעור מס זה כטוב, או שינה אותו? כמובן שאותו אדם טען ששיעור
המס גבוה מדי ויש להורידו וכך עשה. הוא הורידו לבעלי ההכנסות הגבוהות ביותר ל- 36%.
כעת נערך מחקר בנושא של הסתגלות לשיעורי מס. הטענה המרכזית הנבחנת היא, האם יתכן
שאנשים מתרגלים לשיעורי מס? ממצאי ביניים מראים, שאכן שביעות הרצון משיעורי מס
נשחקת לאחר זמן קצר. אם ממצאי המחקר נכונים אפשר לומר שיש כאן אפקט נרקוטי של
שינויי מס. היום 50% מס זה יותר מדי. מחר 35% יהיו יותר מדי, וכך הלאה. אפשר לנסח
כלל: שיעורי המס תמיד יהיו גבוהים מדי ולא משנה שיעור המס. נגיע ליום שגם 5% ייחשבו
כבלתי מתקבלים על הדעת. אם הכלל הזה נכון, הרי שהורדה בשיעורי המס היום תבשר הורדה
נוספת בעוד חמש שנים, עד אשר מערכת המס הפרוגרסיבית תשחק לחלוטין, מה שיטיב כמובן
עם מקבלי השכר הבינוני והגבוה.
אי העקביות של קובעי המדיניות
בנושאי מס ונושאים אחרים מתעצמת, כאשר אנו רואים כיצד מתייחסים למובטלים ועובדי
שכר המינימום שהם יותר מ- 30% מאוכלוסיית הנמצאים בשוק העבודה במדינה, ואינם
כוללים את העובדים שאינם אזרחים. כדי שאלו יעבדו יש להניף את המקל גבוה ככל האפשר.
להוריד דמי אבטלה כמה שיותר או לשנות התנאים לקבלתם. לא להעלות שכר מינימום כדי
שעלות העבודה לא תעלה, שזה כידוע אסון שאין שני לו. זאת אומרת, שיש מי ששווה פחות
ומי ששווה יותר. יש אלו שצריך להניף את המקל כדי להמריצם לפעולה ויש מיוחסים שרק
גזר משפיע על התנהגותם.
ד"ר יצחק ספורטא
מרצה בפקולטה לניהול אוניברסיטת תל אביב
חבר
בקשת הדמוקרטית המזרחית