Make your own free website on Tripod.com

אל יתפלאו מהנדסי התוכנה

 

פורסם ב"גלובס" יום חמישי 25 ביוני 1998

 

בשנים האחרונות, הרעיון של התאגדות מקצועית של עובדים מצוייר כאיזה דבר אנכרוניסטי, שאינו מתאים לחברה המודרנית והמתקדמת של מדינת ישראל. לא נדבר כאן על העובדים הזרים ועובדי שכר המינימום שמהווים חלק ניכר מן העובדים במדינה, אשר עבורם איגוד מקצועי חזק הוא מובן מאליו. אבל כן נכתוב על עובדים הרואים עצמם בעלי כישורים, ששוק העבודה זקוק להם, ולכן אין להם שום עניין במסגרת של התאגדות מקצועית. לאחרונה, פנו אלי שני חברים, שהחברות בהן הם עובדים נמכרו, ושאלו מה ניתן לעשות. אמרתי להם שהדבר היחיד שהם יכולים לעשות כעת הוא לדאוג שיישמרו זכויותיהם החוקיות והחוזיות ותו לא. מדובר על אנשים שמשתכרים הרבה מעל לממוצע, אבל כאשר הם על סף איבוד מקום העבודה, הם נתקלים פתאום בחוסר האונים, שמספר רב של עובדים במשק נתון לא כבר זמן רב. במה היה איגוד מקצועי עוזר לאנשים אלה? דבר ראשון אפשר לומר בבטחון, שאילו הם היו מאוגדים וחתומים על הסכם קיבוצי, הם היו יודעים על מהלכי המכירה מראש. נו, אז מה? ידיעה זו הייתה מאפשרת להם להתמודד עם המצב עוד לפני שעסקת המכירה של חברותיהם הייתה מתבצעת. גם זה משהו.

 

הבעיה העיקרית של עובדים ברוב הרמות היא שדרך אינדוקטרינציה רבת שנים הם הפנימו את האמונה, שמנהלים ובעלים יודעים הכל, ולכן צריך לאפשר להם לנהל את עסקיהם כאיזו ממלכה, שבה לעובדים אין מה לומר. יותר ויותר, הופכים העובדים לאמצעי ייצור שאין לא שום ערך לכשעצמו, אלא הערך שהוא יכול לספק לבעלי המניות והמנהלים הבכירים. זוהי חזרה לתפיסות שרווחו בתחילת המאה ומייצגם העיקרי הוא הניהול המדעי, על פי טיילור. זאת אומרת, ששיתוף העובדים בהחלטות הנוגעות לעתיד הארגון נחשב לפאסה, כי מה הם יודעים? קשה להתעלם, באותה עת, מהרטוריקה המייחסת חשיבות עליונה להון האנושי ופיתוחו. כך שמצד אחד העובדים הם אמצעי ייצור הניתן למסחר, ומצד שני משלמים מס שפתיים לחשיבותו של העובד.

 

אף על פי שרואים את המנהלים כבעלי יכולת כמעט בלתי מוגבלת בניהול כוחם הפוליטי והמקצועי מוסווה באמונה שהם מייצגים את מהלכו התקין של השוק החופשי. מילת המפתח היא גמישות, במקרה זה, של שוק העבודה. האמונה הזאת, במנגנוני השוק העלומים, מביאה לכך, שאחד הגורמים המרכזיים בעולם העבודה הופך להיות החשש מאיבוד מקום העבודה. מצב שמייצר התנהגות אופורטוניסטית של עובדים, בעיקר הצעירים ביניהם. התנהגות זו מתבטאת במעבר של עובדים נחוצים לארגונים שמציעים להם שכר גבוה יותר מן הארגון, בו הם מועסקים בכל רגע נתון. תחלופה גבוהה והשפעה של מחסור בכוח אדם מיומן על השכר אינם נושאים חן בעיני המנהלים ובעלי המניות. כוחם הפוליטי של בעלי המאה במדינה גורם לכך, שכאשר צריך לשלם יותר לבעלי מקצועות מבוקשים, מה שיכול להוריד את הרווחים, פועלים אלה ליבוא של עובדים זרים. אל יתפלאו מהנדסי תוכנה, אם בזמן הקרוב יאושרו רשיונות ליבוא מתכנתים מהודו. לחילופין, ייתכן שחלק מפעולות החברות יעברו לקפריסין ומדינות אחרות. לא רק מפעלי טכסטיל עוברים לירדן, למצרים ולסקוטלנד. גם חברות תוכנה יכולות לעשות זאת. אז כוח הידע שלהם ייחלש. במקרה כזה כל מחשבי החישובים של היצע וביקוש יצטרכו לשנות את חישוביהם, כיון שמישהו החליט לשנות את כללי המשחק. גם העובדים הללו, מהנדסי תוכנה למשל, שבגיל צעיר חושבים, שלעולם חוסן, יגלו במהרה, שלרובם לא כך הדבר, והסתמכותם על כישוריהם האישיים היא מתכון שעובד רק לזמן קצר.

 

התפיסה המשפטית של חוקי העבודה מניחה, שביחסי עבודה, מעמדם של העובדים נחות מזה של המעבידים. עקב כך נוצרה מערכת חוקים, שנועדה להגן על העובד מפני גחמות השוק ונציגיו עלי אדמות. אחד הגורמים המרכזיים, שמשווה את מעמדו של העובד לזה של המעביד הוא ההתאגדות המקצועית. על ידי פעולה משותפת יכולים העובדים לאזן מעט את כוחם של המעסיקים. בדרך של יצירת חוסר לגיטימציה לפעולת ההתאגדות נוצר מצב, שבו עובדים, אשר ברגע נתון לא נמצאים בקשיים, אינם רואים את היתרונות, שהתארגנות כזו יכולה לתת להם. מצדם של המעסיקים, עדיף שעובדיהם לא יתאגדו. ישנם מספר ניכר של חברות בשוק הישראלי, שנוקטות בפעולות כדי שמצב כזה לא יקרה. ישנן חברות המחתימות את עובדיהן על מסמך, שבו נשללת זכותם להתאגד. חברות אחרות פשוט מפטרות עובדים שמביעים רצון זה. כאן הבעיה אינה רק של עובדים שלא רוצים או של מעסיקים שמתנגדים, אלא גם מחסור בהסדר חוקי תקין ואכיף, שמתווה  באופן מפורש את הדרך בה ניתן להתאגד. הצעת חוק יסוד "זכויות חברתיות" מציג לראשונה בחוק את הזכות להתאגד כזכות יסוד. אבל בעוד חוקי יסוד "חופש העיסוק" ו"כבוד האדם וחירותו" התקבלו, חוק יסוד "זכויות חברתיות" עדיין משוטט ברחבי הכנסת. במדינות פחות מתוקנות מישראל, כמו ארה"ב, החתמת עובדים על סעיף של הימנעות מהתארגנות זכה לכינוי - "YELLOW DOG CONTRACT", שאסור על פי החוק. עצם העובדה, שמעבידים אינם מוכנים לדון ביתרונות של התאגדות מקצועית, שמצוינות במחקר, כמו הפחתה בשיעור העזיבה של העובדים, מידה מסוימת של עלייה בפרודוקטיביות, השפעה על הריבוד החברתי דרך יצירתה של חברה שוויונית יותר (גם בנושא פערי השכר בין גברים לנשים), מעלה את ההשערה שישנו כאן מאבק כח שמעורבים בו כסף ורצון לשלוט בתהליך העבודה.

 

דנתי כאן בהתאגדות מקצועית באופן כללי, בלי להתייחס ל"הסתדרות החדשה", כיון שכדי לרדת לעומקו של עניין יש להתבונן בנושא בלי שדעתנו תתקבע על פי המבנה המוסדי הקיים. לאחר מכן, אפשר לדון במסגרת המוסדית הקיימת ואפשרויות לשיפורה. התאגדות מקצועית הינה חלק אינטגרלי ממארג המוסדות במדינה דמוקרטית, ובהעדרם נמצאת גם הדמוקרטיה נפגעת ולא רק זכויותיהם של העובדים או הצלחתם העסקית של ארגונים.

 

 

ד"ר יצחק ספורטא

הפקולטה לניהול אוניברסיטת תל אביב

חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית