אמנסטי ישראל: 50 שנה להכרזת זכויות האדם
האוניברסלית של האו"ם
כבוד האדם והפונדמנטליזם הליברלי
התפרסם ב"הארץ" 10.12.98
החל מן המאה
ה18- התפתח הליברליזם באירופה כתיאוריה פוליטית התופסת את האינדיבידואל כאדם
אוטונומי הנושא זכויות בסיסיות כמו חופש דיבור, כבוד אדם ושוויון הזדמנויות. ליברל
נתפס כסובלן, פתוח לדעות שונות, מכבד הבדלים בין בני אדם, תומך בחופש הביטוי ולוחם
לצדק פוליטי. כתיאוריה שמקורותיה בורגנים, הליברליזם שם דגש על חירות האדם לנוע,
ליצור ולבחור לעצמו את העדפותיו. גם הצהרת זכויות האדם של 1789 בצרפת וגם הכרזת
זכויות האדם של 1949 באסיפת האומות המאוחדות נולדו מתוך אידיאולוגיה ליברלית.
אולם
לליברליזם יש היבט נוסף, פחות מעורר הערצה. דוגמא קטנה תדגים טענה זו. לאחרונה
עומדת על הפרק סוגיית הפרטת בתי הסוהר בארץ. המניע להפרטה הוא כלכלי, לא מוסרי.
הפרטה כזו תצמיח קבלני כליאה, אשר יפעילו בתי כלא פרטיים, בהם תוצבנה מערכות פיקוח
ובקרה אלקטרוניות, אשר (לכאורה) תחסוכנה בהוצאות ותפחתנה עלויות. אולם, ענישה הינה
סמכות הנתונה בידי מוסדות המדינה, לא בידי אנשים פרטיים. כאשר היא מופקדת בידי
ידיים פרטיות הפועלות באמתלא של ייעול השוק החופשי, מטרת הכליאה הופכת להיות
מנוגדת לאינטרס הציבורי. בשיטת השוק החופשי כל יום מאסר הופך להיות מרכיב חשוב
ברווחיהם של קבלני כליאה. בארה"ב, שם הופעלה השיטה בין השנים 1986-1997, גדל
מספר המיטות בבתי הכלא הפרטיים כמעט פי שלושים: מ2,620- לכ77,500-. הרווחים של
חברות אלה היו עצומים. הן התרחבו ואף יצאו לסחור בבורסה של ניו-יורק. שחרורים
מוקדמים על התנהגות טובה או הקלות בעונשי מאסר הפכו מנוגדים לאינטרס של קבלנים
אלה. הפרטה הפכה מכשיר המעודד כליאה, מטרה בפני עצמה. כבוד האדם וחירותו נרמסים
כאן לחלוטין.
ההיבט
הדכאני של הליברליזם נובע אפוא מהעובדה, שהוא מחיל את עקרונות החופש והחירות
הפוליטיים גם על המרחב הכלכלי. השיטה הכלכלית המגולמת, באופן הגס ביותר, בעקרון
השוק החופשי, נתפסת על ידי הליברליזם כצודקת מבחינה מוסרית. הליברליזם מקדם בכך
עמדה חברתית שמרנית ונותן לגיטימציה לעוול ודיכוי חברתי.
מה
אם כן מקדש הליברליזם בזירה הכלכלית? הוא מקדש את עקרון התחרות החופשית -- אפילו
אם היא ניטשת בין אנשים בתנאים לא הוגנים -- בשם עקרון החירות. הוא מקדש את
הזכויות האינטרסנטיות של בעלי הון ונותן להן עדיפות בשם ההפרטה. הוא מקדש את זכות
הקניין הפרטי בשם העבודה הקשה. הוא מקדש את אי השוויון בשם הבדלי יכולת בין אנשים
או בשמה של צמיחה כלכלית. כך משמש הליברליזם חרב פיפיות חברתי: בשעה שהוא מתיימר
לשמור על כבוד האדם וחירותו בזירה אחת (הפוליטית), הוא מפקיר את כבוד רוב בני האדם
וחירותם בזירה אחרת (החברתית-כלכלית).
תופעה
זו יכולה להיות מודגמת שוב, בהפעלת חברות להעסקת כוח אדם זמני כמו "מנפאוור"
או "או-אר-אס". חברות אלה החליפו את יחסי עובד-מעביד שהיו נהוגות
בארגונים בירוקרטיים בעבודות מזדמנות. הן הפקיעו מן העובדים את זכויותיהם הבסיסיות
לתעסוקה יציבה והפכו אותם לסחורה הנמכרת מדי יום בשוק של בשר. ככל שחברות כאלה
הצליחו "לנייד" עובדים מעבודה אחת לאחרת, הן הפכו רווחיות יותר. ככל
שהצליחו לפטר עובדים ולגייס במקומם אחרים, ככל ששחקו את זכויות העובדים להתאגד,
הצליחו קבלני העובדים לנפח את הונם. בשם האידיאולוגיה הליברלית של השוק קיבלה
פעילות זו לגיטימציה פוליטית ומשפטית.
הפרטת
התקשורת היא דוגמא נוספת. במקביל לצמיחתם של מתעשרים חדשים (כפי שקורה בכל הפרטה)
הביאה הקמת הערוצים האלטרנטיביים, שיפור ניכר בחירות הביטוי ובמגוון הקולות
הנשמעים. אולם בו זמנית, הפכו התכנים של התקשורת המופרטת כפופים לעקרונות מסחריים.
התוצאה הבלתי נמנעת היא מקדונליזציה של המסרים (יצירת ה"ביג מק"
התקשורתי) והתקרנפות פוליטית של העתונאים, השדרים והמנחים.
השוק
החופשי, יש לציין היה, מאז ומתמיד, פיקציה, אשר המוסדות השלטוניים ייצרו לנוחותם
ולנוחות בעלי ההון. בישראל, למשל, שוק הנדל"ן אינו פתוח באופן חופשי
לפלסטינים תושבי המדינה; שוק ההון אינו פתוח לבעלי ממון שאינם בעלי "סימפטיה
מוכחת" למדינה היהודית (למשל נסיכים סעודים); שוק העבודה אינו פתוח לעובדים תושבי חוץ (מה שאנו מכנים
"עובדים זרים"). המושג - שוק חופשי - הוא איפוא מושג סלקטיבי. כדאי
להתבונן באופן שבו בעלי ההון מגייסים את בנק ישראל להפחית את שער הריבית או לבצע
פיחות במטבע לטובת האינטרסים הרווחיים שלהם. באותו זמן עצמו, הם מביעים, בשם השוק
החופשי, התנגדות לקביעת שכר מינימום לעובדים. דוגמאות אלו מצביעות על כך, שתופעת
השוק אינה תופעה חופשית באמת, ואינה סימטרית לכל אדם ואדם. היא משרתת יהודים,
תעשיינים או בעלי עניין חזקים אחרים.
חברה,
המאפשרת לרעיון השוק החופשי להתפתח בתוכה ללא חסמים, מגבילה את יכולתה להפעיל
עקרונות של צדק פוליטי. לא רק העובדים, העניים והמוני העם נפגעים מן העמדה המוסרית
של הליברליזם. בשל הדגש של השיטה על האינדיבידואל (ולא על קולקטיבים) הפך
הליברליזם גם עיוור להבדלים תרבותיים בין קבוצות חברתיות שונות. הליברליזם מאמין בקשר
בין כשרון והישגים. אמרה על כך טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות: "לא
השמרנות ולא הגזענות משתיקים את השחור, אלא הליברליזם הנוטה להתעלם משאלות של
צבע". מוריסון מתכוונת, באמירתה זו, לכך, שהליברליזם מדכא הבדלים תרבותיים
בין קבוצות ומשתיק את שאיפתם לביטוי עצמי. כך אין המזרחי, הערבי והשחור יכולים
לטעון לעוול בחברה המוגדרת יהודית, אשכנזית או לבנה. מצבם החברתי נתפס כתוצר של
מעשיהם או מחדליהם האישיים בלבד. בכך מציב הליברליזם בעיות חברתיות, תרבותיות
ואתניות היכן שאסור להם להימצא: מתחת לשטיח.
ישראל לא הייתה, אף פעם, חברה ליברלית של
ממש. התפיסה הליברלית בישראל נישאת על ידי קואליציה מוזרה של אנשי מקצוע (כמו אנשי
מנהל עסקים, חשבונאים, פסיכולוגים); כלכלנים תומכי עקרון ההפרטה; חסידים של הגלובליזציה והבנק העולמי; ומשפטנים לוחמי זכויות אדם. אלה האחרונים שוכחים כמעט תמיד
שזכויות אדם כוללים לא רק זכויות אזרחיות ופוליטיות אלא גם זכויות חברתיות,
כלכליות ותרבותיות. דו"ח אמנסטי מדגיש את החשיבות העצומה בהצמדת הזכויות הללו
לשאר זכויות האדם. אולם בו זמנית הוא מצביע על כך, שממשלות בכל רחבי העולם נכשלו
בהגנה על אזרחיהן מנזקי השוק החופשי והגלובליזציה.
לצערנו,
יש סימנים רבים לכך שמגמה עיוורת זו של "ליברליזציה" תלך ותתרחב בישראל
כמו בעולם כולו. רק לאחרונה הציע נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק הצעה לחוקה
כלכלית. חוקה כזו הינה מעצם טבעה ליברלית. היא תעניק הגנה לחוזה, לקנין ולחופש
העיסוק ותקדש, באופן עיוור, עקרונות של צמיחה כלכלית. היא תעניק זכויות למעסיקים
ותגביל את זכויותיהם של העובדים. למשל, בשם חופש העיסוק היא תאפשר למעסיקים
'להעסיק' או 'שלא להעסיק'. הפעלתנות השיפוטית-ליברלית (מה שקרוי אקטיביזם שיפוטי)
של בית המשפט העליון -- אשר אינו כולל זכויות חברתיות ותרבותיות -- עשוי לחזק מגמה
מסוכנת זו של מה שניתן לכנות "פונדמנטליזם ליברלי". פונדמנטליזם זה אינו
פחות מסוכן מן הפונדמנטליזם הדתי או הפשיסטי הפושים בחברה הישראלית.
פרופ' יהודה
שנהב
ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה
אוניברסיטת תל אביב
חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית